המכשפה

כשאנחנו שומעים את המילה "מכשפה", אנחנו מיד חושבים על אשה זקנה, כפופה, לבושה שחור, עם כובע מחודד, אף נישרי ושומה גדולה ודוחה. לא פלא שה"אלטר אגו" של אמה של שלגיה, תאם במדוייק לתיאור הזה, שהחל להופיע בספרות ובאמנות הגרמניים במאה ה-17. אבל הדימויים השונים של המכשפות היו שונים לחלוטין לאורך ההיסטוריה.

מי היו מלכתחילה המכשפות?

ניתן לחלק את המכשפות למספר קטגוריות – הראשונה, המרפאות. נשים שעסקו בריפוי, ולשם כך ליקטו צמחים, בישלו אותם, הכינו תרכובות שהקלו על מיחושים ומחלות. עצם העובדה שנשים הכינו שיקוי שעזר (לא תמיד, אבל עזר) נתפס כמעשה כישוף. ואותן "מכשפות" היו צריכות להתנהל בזהירות, מצד אחד היה להן ביקוש, אך מספיק שאחד מאנשי הכפר יפנה את זעמו עליהן, הן תועלנה על המוקד או לעמוד התליה. הקטגוריה השניה – האורקליות. בתקופות עתיקות היו אלו הנביאות, שבאמצעות סמים מעוררי הזיות, הביאו, וניבאו, את דברי האלים לבני האדם. שתי נביאות מפורסמות מהמיתולוגיה היוונית, המהוות הפכים האחת של השנייה, הן האורקל מדלפי, הנביאה של אפולו, שאנשים עלו אליה לרגל על מנת לשמוע את נבואותיה. השנייה היא קסנדרה, בת טרויה, שנענשה על ידי אפולו, לאחר שסירבה להיעתר לחיזוריו, שאף אחד לא יאמין לנבואות האמת שלה. גם בתנ"ך מוזכרת מכשפה-נביאה בסיפור על המלך שאול שהולך לבעלת האוב על מנת לדבר עם רוחו של הנביא שמואל (ובכך היפר צו אלוהי). הקטגוריה השלישית אלו באמת המכשפות, מטילות הכישופים הרעים, בין אם אלו מכשפות מיתולוגיות כמו מדאה, קירקה וקליסטו, ובין אם אלו מכשפות מהעולם הנוצרי כמו "מורגן" אחותו של המלך ארתור.

המשותף לכל המכשפות, מלבד העיסוק בכישוף/שיקויי רפואה וכישוף, הוא הריחוק מהמראה שהורגלנו אליו. בכל האגדות הן מתוארות כצעירות ויפות.

בתרבות הנוצרית המדיאבלית הכנסיה הנוצרית והמאמינים תייגו נשים שלא צייתו לחוקי החברה והכנסיה, כ"מכשפות". הן היו עצמאיות מדי, מורדות, ולעיתים קרובות אפילו יפות מדי, ולכן השטן בחר בהן להיות שותפיו להדחה לחטא של צעירים מאמינים. כך החברה הנוצרית החלה לתייג את המכשפה כ: "היפה ביותר בכפר" – גברים הסתכלו עליך, סימן שכישפת אותם. מספיק היה שאשה קנאה בשכנתה היפה בכדי להעליל עליה שהיא מכשפה, ואז אותה צעירה הייתה צריכה לעבור את "מבחן המכשפה". אנשי הכפר תפסו את הצעירה המסכנה, קשרו את ידיה ורגליה, טמנו אבנים בכיסיה והטילו אותה לנהר. אם הבחורה הצליחה להשתחרר מהקשירות ולצוף, היא הוכרזה כמכשפה", והועלתה למוקד. אם היא טבעה, אז היא לא מכשפה. כך שבכל מקרה היא מתה, והשכנה הקנאית נפטרה ממושא קנאתה.

מרפאה היתה גם האשה ש"עוסקת גם בכישופים שחורים" – שיקויי אהבה, נקמה, והרעלה. היו גם מקרים שהיה מספיק להתבונן על אשה על מנת לדעת שהיא מכשפה – אם היא היתה בעלת שיער אדמוני  (מעניין איך הסקוטים והאירים התמודדו עם סוגיית השיער האדמוני 😊 ומה לגבי בנים עם אותו צבע שיער "בעייתי"), או בעלת עיוות גופני חריג או שומה על גופה. כל אלו היו סימנים שהשטן הטביע על גופן של "אלו שעובדות אותו".

האם היו גברים מכשפים?

בוודאי שהיו, אבל הם כונו "חכמים" - המלכים המאגים מהברית החדשה, גילו את מקום הולדתו של ישו בעקבות העיסוק באסטרולוגיה ובמאגיה. הקוסם מרלין, שחנך ולימד את מורגן, אחותו המכשפה של המלך ארתור מכונה "wizard". בעוד מורגן משתמשת ביכולותיה על מנת לפגוע ולהתל באחיה, ואף להרות לו, מרלין עוזר ביכולותיו הכישופיות, עושה בהן טוב, ולכן הוא "חכם מכשף" .

תמונה:

Luis Ricardo Falero, The Witch – 1882

מתוך ויקיפידה.

איך הפך הלב לסמל לאהבה

אגדה מימי הביניים מספרת על אביר שמגלה שאשתו מנהלת רומן. בזעמו הרב רוצח האביר את המאהב של אשתו, אך זעמו לא נרגע, והוא עוקר את לבו של המאהב מגופו ומצווה על הטבח שלו לבשל ממנו "את התבשיל הטוב ביותר שעשית בחייך". את התבשיל הוא מגיש לאשתו, שלא יודעת כמובן, שהארוחה עליה התענגה למעשה היא לבו המבושל של מאהבה. האגדה הזו חושפת את הקשר שעשו כבר בימי הביניים בין "המשאבה של הגוף" לבין אהבה, וביטוייה ("שובר את הלב", "שובה לב" , ועוד...). אך מתי בעצם הפך הלב לסמל לאהבה?

            מבחינה היסטורית, סמל צורת הלב הקדום ביותר מופיע בצורת תרמיל הזרעים של צמח הסילפיום, שהיה בשימוש נרחב בתרבויות באגן הים התיכון כתבלין מאכל, צמח מרפא ואף כאמצעי מניעה. צורת לב מתועדת גם על מטבעות מאזור אגן הים התיכון מהמאה ה-6 לפני הספירה ועל כלי שתייה.

            בימי הביניים המאוחרים, בהשראת אמירתו של סוקרטס ש"הרגש שוכן בלב ולא במוח", והתפיסה היוונית שהלב הוא איבר הגוף הראשון שנוצר ולכן הוא זה שמאכלס בתוכו את הרוח האנושית", החלו סופרים ואמנים ליצור, בתוך הז'אנר הספרותי והאמנותי של "אהבה חצרונית" שהחל להופיע ולצבור פופולריות, לתאר את תפקידו של הלב כסמל של אהבה בין זוג הנאהבים. כך ניתן למצוא תיאורים בכתבי יד מדיאבלים בהם אחד מבני הזוג מציע את לבו לבן או בת הזוג האחרים, "עבד לאהבה". השיוך של צורת הלב ל"יום וולנטיין" מבוסס על האגדה על המרטיר וולנטיין הקדוש, שחי תחת השלטון הרומי כאשר הנצרות היתה דת נרדפת, והשיא בסתר, בטקס נישואים נוצרי, זוגות אוהבים.

Jehan de Grise and his workshop, “The Heart Offering,” 1338-1344. Illustration from The Romance of Alexander, Bodleian Library, Oxford, England. מקור התמונה: ideas.ted.com

מה הקשר בין ציורי ואגינות לספרי שעות בימי הביניים?

הביניים

"ספרי שעות" רבים, שהם ספרי תפילה מיניאטורים, שהם סידור תפילות מאוייר, שלרוב הוזמן על ידי משפחות עשירות (המפורסם שבהם – "ספר השעות" של הדוכס דה ברי, מהמאה ה 15), מציגים איור, שדי הפך לשכיח, של צורת שקד המדמה את הואגינה הנשית.

צורה זו אמנם הוגדרה על ידי הנצרות כ"פצעו החמישי" של ישו, הפצע שפצע אותו החייל הרומי כאשר נעץ את חניתו בצד ימין של גופו, מתחת לצלעות, אך לא ניתן להתעלם מכך שמה שהחל כ"פצעו החמישי" של ישו הלך ודמה יותר לאבר האינטימי של הגוף הנשי, וחוקרים של אמנות ימי הביניים החלו להציע תיאוריות שונות לגבי התיאור המחפיץ. אמילי סוואן, מחברת שותפה של הספר "סולוסישו: תיאולוגיה של התנגדות", כתבה: "חוקרי ימי הביניים משערים שהפצע, המצויר כחתך בצדו של ישו הפולט דם ונוזל צלול, הוביל כמה מיסטיקנים לדמיין חתכים גופניים אחרים הפולטים דם ונוזלים צלולים." סוואן ממשיכה להסביר שישו מייצג נתינת חיים בתחייתו, בדומה לרבייה נשית. מי יכול לומר שאותם נוזלים לא נועדו לייצג חלב אם, דם וסת או מי שפיר מלידה? מכאן נולדה הפרשנות שקישרה את הפצע בצידו של ישו לרחם ולידה ומכאן להולדת הכנסייה הנוצרית על ידי ישו.

פרשנות אחרת לפצע דמוי הואגינה מציעה מרתה איסטון. איסטון, חוקרת של תרבות ואמנות ימי הביניים, קישרה את הדימוי הואגינלי לתפיסה המדיאבלית השלילית של איברי הרבייה שראתה בהם את פי השאול (או לועו של הגיהינום), והיו אף כאלה שראו בחטא הקדמון כמועבר דרך הנרתיק. כתוצאה, תיארה איסטון את הפצע החמישי, זה "הואגינלי", כעיבוד מחדש אפשרי של "האסוציאציות השליליות של הגוף הנשי הקיימות בתרבות הדתית, החברתית והחזותית של ימי הביניים."

תהינה הפרשנויות אשר תהיינה , אין ספק שדימויים אלו של הפצע החמישי של ישו, עורר אסוסיאציות נשיות-מיניות ואף מעוררת יראה.

מקור התמונה: Wound of Christ — Psalter and Prayer Book of Bonne de Luxembourg, Metropolitan Museum of Art, New York, Cloisters Collection