היסטוריה של העיצוב - עיצוב ויקטוריאני ומיחזור

השבוע ציינו את יום המיחזור הבינלאומי, מתוך מודעות סביבתית סביבתית, אקלימית וחברתית. אך בהיסטוריה של העיצוב למיחזור יש שורשים עוד במאה ה-19, הרבה לפני שמושגים כמו “אקולוגיה” או “כלכלה מעגלית” נכנסו לשפה. באנגליה הויקטוריאנית, שהיתה המדינה העשירה והמובילה ביותר מבחינה תעשייתית, התפתחה תעשייה שלמה שבנתה רהיטים… מעיסת נייר. רהיטים של ממש, מבוססים על פסולת נייר וקרטון, שהפכו לחומר גלם חדשני, דקורטיבי ומפתיע.

מה שהתחיל כפתרון זול וקל יותר לעומת עץ מגולף, צמח במהירות לטרנד אופנתי: שולחנות תה מבריקים בלכה שחורה, מגשים מצוירים בזהב, קופסאות תכשיטים מקושטות בפרחים וציפורים, כולם נוצרו מחומר "עני" שעבר שינוי זהות מוחלט.

כדי ליצור את החפצים הללו אספו פסולת נייר, ריככו אותה, כתשו, ערבבו עם דבקים ומינרלים, דחסו לתבניות, ליטשו, צבעו, הזהיבו , והפכו משהו חסר ערך למשהו מבוקש, מעודכן ואסתטי.

כיום, לרהיטי עיסת הנייר הויקטוריאנים, ערך אספני וביקוש גבוהים.

מראה מעיסת נייר. תמונה מתוך: www.vinterior.co

ארון הבגדים וסיר הלילה

המילה "גרדרובה" (Guardaroba) קיימת בשימוש עוד מתקופת שלהי ימי הביניים, ובהקשרים שונים שכולם, איך שהוא, קשורים לסיר לילה. נתחיל מכך שמימי הביניים ועד המאה ה־19 בתי השימוש היו נעדרי ניאגרה לשטיפת הצרכים. כך שנדרשו פתרונות כיצד "להיפטר" מתוצרת סיר הלילה. בטירות ובמנזרים היה צמוד לקיר פיר שופכין שהוביל לבור, ומידי מספר ימים הנזירים או משרתי הטירה נאלצו לנקות את אותו הבור (אחת המלאכות הקשות בימי הביניים). בערים הגדולות, לבתים לא היה את פיר השופכין האמור ועל כן בשעות קבועות של היום משרתי הבית, היו פותחים את החלון וזורקים את תכולת הסיר (לרוב , בבוקר ובערב), תוך כדי שהם צועקים, כדי להזהיר את ההולכים ברחובות "Guarda Roba" , שמשמעותה – "זהירות מהדברים". וכן, הערים הגדולות והיפות שאנו מכירים היום, היו עם רחובות שטופי זוהמה צואתית. לא פלא שהשריפה הגדולה בלונדון היא זו שבסופו של דבר הדבירה את מגיפת הדבר.

בתקופת הרנסנס, העלייה ברמת החיים הביאה לאופנה של טקסטילים עשירים, בדי כותנה, ברוקד וסטנים, בתפירה ורקמת יד. לאנשי האצולה היו מעט בגדים מעין אלו – בגד לחג וכשני בגדים ליום יום. הזמנת בגדים חדשים היתה חלק מחישוב תקציב המשפחה. הצורך לשמור על לשמור על הטקסטיל היקר מפגעים של עש וחרקים שונים הביא לפיתוח המנהג של איפסון סיר הלילה, עם התוצרת שבו, בארונות הבגדים. מכאן ארון הבגדים קבל את המושג "גוארדה רובה" - ארון ששומר על הבגדים שבתוכו.

אשה מרוקנת את הסיר אל הרחוב. חיתוך עץ מ־1489. תמונה מתוך: www.historyextra.com

מה"דיזניו" (disegno) ל"דיזיין" (design)

"עיצוב", ו"מעצב" הם מושגים מודרנים וניתן למצוא אותם בהקשר המוכר לנו כיום רק החל מסוף המאה ה-19, כאשר הדמות הראשונה שקיבלה את שם התואר "מעצב" היתה וויליאם מוריס הבריטי, מייסד קבוצת ה"אמנויות ואומניות", צייר ומעצב רב תחומי. אך העובדה שוויליאם מוריס הוא הראשון שקיבל את התואר "מעצב", לא אומרת שלא היו לנו פריטים מעוצבים, רק האנשים שעיצבו אותם ניתפסו כ"בעלי מלאכה" מיומנים יותר או פחות, היוצרים חפצים בתוך הסגנון התקופתי בה הם חיו.

אז מאיפה הגיע המושג "מעצב" ומדוע הוא הופיע רק בסוף המאה ה-19?

שורשיו של המושג "עיצוב" Design נעוצים במושג האיטלקי "דיזניו" Disegno, שהיה השלב השני מתוך חמשת שלבי ציורי הקיר, הפרסקאות, ובא לציין רישום הכנה, שהוא למעשה ביטוי חזותי של האינטלקט.

הדיזניו, רישום ההכנה, הגיע כאמור, אחרי השלב הראשון של הכנת הפרסקו, שקיבל את השם "פנסיירו", חשיבה Pensiero. בשלב זה האמן הגה את רעיון הציור או הפסל, הערכים הפילוסופים, האמנותיים והאישיים שהיצירה אמורה לבטא. הדיזניו, שהגיע אחרי הפנסיירו היה למעשה תרגום ויזואלי של רעיון מופשט אל השפה הצורנית, ונתפס כאבן היסוד של היצירה האמנותית כולה – לא כשלב ראשוני בלבד, אלא כעקרון מארגן של צורה, משמעות ותכנון.

מכאן התגלגל המושג אל המונח המודרני Design, שמהותו ממשיכה לשאת את אותו עיקרון: עיצוב כתכנון מושכל, מבוסס רעיון, הנשען על הקשר הדוק בין חשיבה צורנית, פונקציונליות והקשר תרבותי. כך, בין פרסקו רנסנסי ליישום עכשווי – הקו המחבר נותר בעינו: Disegno – המקום שבו רעיון הופך לצורה, והראשון שעשה את המעבר מ"בעל מלאכה" ל"מעצב" המבטא רעיון היה וויליאם מוריס.

בתמונה: רישומי הכנה (disegni) של מיכאלאנג'לו לדמותה של ה"סיבילה הלובית" לציור הפרסקו בתקרת הקפלה הסיסטינית. תמונה מתוך: oxfordartonline.com