הומוסקסואליות ברומא העתיקה – הכל עניין של פוזיציה

האם קיים "גיי" או "סטרייט" ברומא העתיקה? אם הייתם שואלים אזרח רומאי את השאלה הזו, הוא כנראה לא היה מבין על מה אתם מדברים. אנחנו נוטים לבחון את ההיסטוריה דרך המשקפיים המודרניים שלנו ולחפש תבניות מוכרות, אבל כשנכנסים לעובי הקורה של התרבות הרומית העתיקה, מגלים שהחלוקה הדיכוטומית שאנחנו מכירים פשוט לא הייתה קיימת שם. למעשה, לרומאים אפילו לא היו מילים שמתארות "הומוסקסואל" או "הטרוסקסואל". מה שקבע אם אקט מיני הוא מקובל או מגונה כלל לא היה המגדר של הפרטנר – אלא המעמד החברתי שלו, ויותר מזה: תפקיד הכוח שאותו אדם לקח במיטה.

בחברה פטריארכלית נוקשה, הגבריות של אזרח רומאי חופשי נמדדה דרך המושג "וירטוס" (Virtus) – קונספט ששילב מידה טובה, משמעת עצמית, ובעיקר: יכולת כיבוש ושליטה. המשוואה המינית הייתה השתקפות מדויקת של המשוואה הפוליטית. אקט מיני נתפס במונחים של שולט ונשלט. גבר שלקח את התפקיד האקטיבי (החודר) שמר על הסטטוס שלו כ"כובש" ופעל במסגרת הנורמה, ללא קשר למין הפרטנר שלו. לעומת זאת, גבר שלקח את התפקיד הפסיבי נתפס כמי שמוותר על החירות והאוטונומיה על גופו – ממש כמו אדם נכבש או חלש. אזרח רומאי חופשי שהיה פסיבי במיטה הסתכן בחיסול המוניטין הציבורי שלו.

אז מה היו "חוקי המשחק" האמיתיים? גבר רומאי חופשי, גם אם היה נשוי, היה רשאי (ואף מצופה) לקיים מערכות יחסים עם גברים ונשים כאחד, אבל אך ורק עם אנשים ממעמד נמוך משלו: עבדים, זונות, או אנשים שהוגדרו כ"אינפמיה" (Infamia - אנשים שמעמדם החוקי נשלל, כמו גלדיאטורים או שחקנים). לעומת זאת, לשכב עם אזרח חופשי אחר (או עם אשתו של אזרח חופשי)? זה כבר היה חציית קו אדום וטאבו חברתי חמור.

ומה לגבי נשים? המקורות ההיסטוריים שותקים ברובם לגבי אהבה בין נשים ברומא. הסיבה לכך מרתקת ומעידה עד כמה התפיסה הרומית הייתה גברית: עבור הרומאים, מין הוגדר בלעדית סביב אקט החדירה. לכן, הם כמעט ולא הצליחו לתפוס אינטימיות בין נשים כאל "אקט מיני" שיש לתעד או לפקח עליו. ובכל זאת, מתחת לרדאר של החברה הנוקשה, ארכיאולוגים מצאו לחשי אהבה שנכתבו על ידי נשים עבור נשים אחרות, עדות חיה לכך שהאהבה, התשוקה והרומנטיקה תמיד מצאו את הדרך שלהן.

בסופו של דבר, ההיסטוריה מזכירה לנו ששום תבנית חברתית אינה חקוקה באבן ומה שנדמה לנו היום כמו חוק טבע מוחלט, הוא בסך הכל עוד פרק משתנה בסיפור האנושי.

ספל מכסף עם תיאור של שני גברים באקט מיני . מאה 1 לספירה. תמונה מתוך: outadventures.com

דמותה של רות באמנות – מכתבי היד המדיאבליים ועד לאמנות הישראלית

בחג השבועות קוראים במגילת רות, האשה המואביה שהתגיירה מרצונה וקיבלה על עצמה את מצוות התורה. בהצהרת הנאמנות הנצחית שלה – "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" – היא לא רק קשרה את גורלה בגורל עם ישראל, אלא הפכה לאם המלכות היהודית. מהחיבור שנוצר בשדות בית לחם בינה לבין בועז, נטווה קו היסטורי ישיר ו: רות הפכה לסבתא-רבתא של דוד המלך, , שעל פי המסורת נולד ונפטר בעיצומו של חג השבועות. המלכות שנולדה בשבועות אינה עוצרת בדוד. חז"ל מלמדים אותנו כי מגילת רות היא מגילת היסוד של המשיחיות. חסדה של רות ואמונתו של דוד הניחו את התשתית הרוחנית שממנה, על פי האמונה,יצמח, בבוא הימים, משיח. 

דמותה וסיפור חייה של רות אומצו על ידי הנצרות כחוליה קריטית ביצירת התשתית התאולוגית במשיחיותו של ישוע, כנצר לחוטר ישי, אשר על פי היהדות מתוכו יגיע המשיח. אילן היוחסין בין רות, בועז וצאצאים, לישוע מתואר כבר בספרי הבשורות, בשתי גרסאות שונות, האחת של מתי והשניה של לוקס, כאשר שתיהן מתחילות ברות, בועז, עובד, ישי ודוד המלך. מתי מתמקד בקו המלכותי דרך שלמה ועד יוסף, בעוד לוקס עוקב אחר קו שונה דרך נתן, המיוחס לעיתים למרים, ומגיע דרך שאלתיאל וזרובבל עד יוסף. שתי השושלות מתמזגות זמנית אצל שאלתיאל וזרובבל, כאשר מתי מציג את הייחוס החוקי של יוסף כצאצא לבית דוד, בעוד לוקס מציג את הייחוס הביולוגי דרך מרים. מאחר והשושלת מוצגת, על פי המסורת היהודית, דרך בתי האב, נוצרת בעיה תיאולוגית נוצרית מאחר וישוע נולד, על פי האמונה ב"לידת בתולין". הנצרות התמודדה עם הסוגיה התיאולוגית במספר אופנים:

1.  ההסבר המשפטי (דרך יוסף): לפי החוק היהודי המקראי, אימוץ או הכרה בילד מעניקים לו מעמד חוקי מלא. יוסף, שהיה, על פי השושלת שהתווה מתי, מבית דוד, קיבל את ישוע כבנו, ובכך העביר לו את הזכות המשפטית והמלכותית לכיסא דוד.

2. ההסבר הביולוגי (דרך מרים): על פי הבשורה של לוקס ישוע הוא מזרע דוד מבחינה גנטית וביולוגית דרך אמו  . בפרק א' בבשורה, מצויין כי המלאך גבריאל אמר למרים: "וְנָתַן לוֹ ה' אֱלֹהִים אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו", מה שמרמז כי גם מרים עצמה הייתה שייכת לבית דוד.

שילוב שתי התפיסות הללו יוצר תמונה שלמה שבה ישוע אוחז בזכות כפולה למשיחיות. דרך מרים אמו, הוא קשור בקשר דם וביולוגי לבית דוד, ובכך מתגשם הממד האנושי והנבואי של הגעת המשיח מבשר ודם. במקביל, דרך יוסף אביו המאמץ, הוא מקבל את המעמד החוקי, הציבורי והמלכותי הנדרש כדי להיחשב ליורש החוקי של הכתר. יחד, הזכות הביולוגית והסמכות המשפטית משלימות זו את זו, ומבססות את מעמדו של ישוע כבן דוד במסורת הנוצרית.

דמותה של רות החלה להופיע באמנות בכתבי היד המאויירים מימי הביניים. ב"תנך של מורגן הצלבן ((The Morgan Crusader Bible, מ 1240, המציג את מגילת רות בחמישה עמודים מאויירים בסגנון גותי, דמותה של רות מתוארת על פי רוח התקופה הפיאודלית-כפרית, כאשר הדגש הוא על כפיפות קומתה, צייתנות ונאמנות דתית ומשפחתית.

רות פוגשת את בועז, רות אוכלת עם בועז ופועלים בשדה, איסוף ערימת שעורה. מגילת רות, מתוך "תנך הצלבן מורגן"  1244-1254. איור כתב יד מעור. דף מספר 19, פריז. תמונה מתוך: www.themorgan.org

ברנסנס ובבארוק אמנים החלו להשתמש בסיפורה של רות על מנת לתווך מסרים של חסד, שפע חקלאי ומתח רומנטי, תוך שימוש בנופים דרמטיים. הצייר הצרפתי ניקולה פוסין (Nicola Poussin) , ביצירתו "הקיץ (רות ובועז)", מציג, באמצעות סיפורה של רות, את עונת הקיץ ואת חסד האל. רות כורעת ברך לפני בועז על רקע שדה קוצרים עצום ורחב ידיים, המזכיר נוף קלאסי ואידיאלי. רות, באופן תאורה, מסמלת עדינות וצניעות מעמדית מול בועז, המוצג כאדון נדיב ומגן.

ניקולה פוסין, "הקיץ (רות ובועז)". 1660-1664. שמן על בד. 118X160 סמ'. מוזיאון הלובר, פריז. תמונה מתוך: wga.hu

במחצית הראשונה של המאה ה-19, הצייר הגרמני, יוליוס שנור פון קארולספלד (Julius Schnorr von Carolsfeld), שהיה חבר בקבוצת אמנים גרמנים ואוסטרים שנקראה "תנועת הנצרתיים" (Nazarens) אשר ביקשה להחזיר את האמנות לערכים הדתיים והרוחניים הטהורים של הרנסאנס המוקדם, תוך התנגדות למודרניזציה, הציג את יצירתו "רות בשדה של בועז"  (1828) . ביצירה  רות מוצגת כדמות כמעט פיסולית, חיוורת וטהורה, כשהיא אוספת שיבולים בבדידות. השימוש בצבעים נקיים ובהירים מעניק לה מראה שברירי.

יוליוס שנור פון קארולספלד, "רות בשדה של בועז", 1828. שמן על בד, 70 X 59 סמ'. הגלריה הלאומית, לונדון. תמונה מתוך ויקיפידיה

באותה מאה, הרומנטיקה לקחה את רות למחוזות שונים לחלוטין. האמנים האירופאים נמשכו ל"מזרח האקזוטי", וסיפור המגילה הפך להזדמנות לצייר יופי נשי, בדידות מלנכולית ולבוש מזרחי אותנטי. האמן האיטלקי, פרנצ'סקו האייז ((Francesco Hayez, ביצירתו  "רות" (1853) מציג את רות כאישה צעירה, יחפה, חובשת טורבן, אוחזת אלומת שיבולים ופלג גופה העליון החשוף מעיד על התפיסה הרומנטית שראתה באוריינט מקור לאקזוטיות חושנית.

פרנצ'סקו האייז, "רות", 1853, שמן על בד. 137 x 100  סמ. פינקוטקה נאציונלה, בולוניה. תמונה מתוך ויקיפידיה. 

במאה ה-20, לאחר מאות שנים שבהן נשלטה דמותה של רות על ידי המבט הנוצרי או האירופי-רומנטי, דמותה חזרה הביתה, אל היהדות והישראליות. הסיפור של רות הפך לכלי ביטוי עוצמתי עבור אמנים יהודים וישראלים שעסקו בשאלות של זהות, הגירה, בניית מולדת וכאב הניכור. 

עם הקמת אסכולת "בצלאל" בירושלים, האמנים חיפשו דמויות מקראיות שיוכלו לשמש מודל לחיקוי עבור מפעל התחייה הלאומית. רות, שעזבה את מולדתה כדי לקשור את גורלה בארץ ישראל ולעבוד את אדמתה, הפכה ל"חלוצה" האולטימטיבית.

באיור "רות מלקטת" (1830), חלק מסדרת האיורים ל" מגילת רות", של האמן זאב, דמותה של רות איננה עוד דמות נוצרייה חיוורת, אלא היא מוצגת כדמות מזרחית, גאה ומחוברת ישירות לאדמה, מוקפת בגפנים ועלי ארץ-ישראל. רות של רבן מסמלת את שיבת היהודים לארצם ואת החיבור מחדש לחקלאות ולקציר.

זאב רבן , "רות מלקטת" , 1930. מתוך "מגילת רות", איור צבע. זכויות שמורות לאמן, באדיבות משפחת דורון-וינטר, ירושלים, תמונה מתוך אתר תל"י.

לאחר השואה, אמנים יהודים רבים פנו לתנ"ך כדי למצוא בו נחמה, אך גם כדי לבטא את תחושת העקירה והאובדן של העם היהודי. האמן יעקב שטיינהרדט, מראשי הזרם האקספרסיוניסטי בארץ, משתמש בקווים שחורים חדים, גסים ודרמטיים בהדפס  "רות ונעמי" (1965) שתי הדמויות הנשיות אינן קלאסיות-יפות, אלא שתי נשים קשות-יום, עטופות בבגדים כהים, הנעות במרחב רווי צללים. היצירה מדגישה את חוויית הפליטות, השכול והבדידות, לצד השותפות הגורלית העמוקה ביניהן.

יעקב שטיינהרדט, "רות ונעמי", 1965, הדפס עץ. 365 X 248 מ"מ. מוזיאון ישראל, ירושלים. תמונה מתוך אתר מוזיאון ישראל

עבור מארק שאגל, האמן היהודי הגדול של המאה ה-20, סיפורי התנ"ך היו חומר גלם לחלומות צבעוניים המשלבים את קדושת המקרא עם זיכרונות מהעיירה היהודית (השטעטל). ביצירתו "רות", מתוך סדרת העבודות המונומנטלית שלו על התנ"ך, רות משוחררת מחוקי האנטומיה והפרספקטיבה הקלאסיים. רות שלו מרחפת בשמיים בגוונים עזים של אדום וצהוב, כשהיא אוחזת בשיבולים. אצל שאגאל, רות היא התגלמות של חסד רוחני טהור, אהבה נצחית והשגחה אלוהית המרחפת מעל פני האדמה.

מארק שאגאל, רות, ליטוגרפיה. 1960. תמונה מתוך: epicentrumgallery

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, חקר המקרא והאמנות הפמיניסטית הפכו לחלוטין את הדרך שבה אנחנו קוראים את מגילת רות. האמניות העכשוויות הפסיקו להסתכל על רות דרך המבט הגברי (בועז כאביר מציל, או רות כאובייקט יפה ופסיבי). במקום זאת, הן הציבו במרכז את הברית בין הנשים, את חוויית הגוף הנשי, ואת מערכת היחסים המורכבת בין רות לנעמי ככוח המניע האמיתי של הגאולה. האמנות הפמיניסטית תופסת את מערכת היחסים בין רות לנעמי כמודל חלוצי של שותפות, אחווה נשית (Sisterhood) ואפילו אהבה רדיקלית בעולם פטריארכלי.

האמן היהודי-אמריקאי לאונרד בסקין (Leonard Baskin), בפסל הברונזה "רות ונעמי" (1979) מתיך את שתי הנשים יחד. הרגליים והבגדים שלהן מתמזגים לבסיס יציב אחד, וגופן נראה כגוש סלע איתן. אין כאן תחרות, אלא תמיכה הדדית מוחלטת מול עולם של שכול ופליטות. היצירה ממחישה את התפיסה הפמיניסטית לפיה הישרדותן של נשים תלויה ברשת הביטחון שהן טוות בינן לבין עצמן.

לאונרד בסקין, רות ונעמי, 1979. ברונזה.35 X 76 X 132 סמ'. תמונה מתוך: noma

בין אם כאם שושלת דתית, אלגורית לתימות שונות, רות המואבייה הפכה מסמל דתי נוצרי קפוא, לדמות חיה, נושמת, המייצגת את חוויית ההגירה, התקווה לבניית בית חדש וסמל לאחווה ואקטיביזם נשיים בראי הפמיניזם.

היסטוריה של העיצוב - עיצוב ויקטוריאני ומיחזור

השבוע ציינו את יום המיחזור הבינלאומי, מתוך מודעות סביבתית סביבתית, אקלימית וחברתית. אך בהיסטוריה של העיצוב למיחזור יש שורשים עוד במאה ה-19, הרבה לפני שמושגים כמו “אקולוגיה” או “כלכלה מעגלית” נכנסו לשפה. באנגליה הויקטוריאנית, שהיתה המדינה העשירה והמובילה ביותר מבחינה תעשייתית, התפתחה תעשייה שלמה שבנתה רהיטים… מעיסת נייר. רהיטים של ממש, מבוססים על פסולת נייר וקרטון, שהפכו לחומר גלם חדשני, דקורטיבי ומפתיע.

מה שהתחיל כפתרון זול וקל יותר לעומת עץ מגולף, צמח במהירות לטרנד אופנתי: שולחנות תה מבריקים בלכה שחורה, מגשים מצוירים בזהב, קופסאות תכשיטים מקושטות בפרחים וציפורים, כולם נוצרו מחומר "עני" שעבר שינוי זהות מוחלט.

כדי ליצור את החפצים הללו אספו פסולת נייר, ריככו אותה, כתשו, ערבבו עם דבקים ומינרלים, דחסו לתבניות, ליטשו, צבעו, הזהיבו , והפכו משהו חסר ערך למשהו מבוקש, מעודכן ואסתטי.

כיום, לרהיטי עיסת הנייר הויקטוריאנים, ערך אספני וביקוש גבוהים.

מראה מעיסת נייר. תמונה מתוך: www.vinterior.co