לילה לבן - לא מה שחשבתם

היום, 25.6, תל אביב הכריזה על "לילה לבן", במהלכו מוזיאונים ואתרים שונים יהיו פתוחים כל הלילה (או לפחות עד שעה מסויימת). כיום המושג "לילה לבן" בא לתאר פשוט לילה ללא שינה, באם בגלל נדודי שינה , למידה למבחן, הכנה לפרוייקט, לכולם המשותף – העברת שעות הלילה ללא שינה. מסתבר שלמושג זה שורשים במנהג אבירות מימי הביניים, כחלק חשוב בתהליך הסמכתו של אביר. לפני שנושא כלים (סקווייר) קיבל את תואר האביר הנחשק, הוא היה צריך לעבור את ה-Nuit Blanche  המקורי – וזה היה הרבה פחות חגיגי ממה שזה נשמע.

הנה מה שקרה שם בלילה שלפני הטקס הגדול: 

בשלב הראשון ,שלב הטבילה והטוניקה, המועמד נשטף היטב מחטאיו והולבש בטוניקה לבנה, שסימלה טוהר מוחלט ותחילת דרך חדשה.

בשלב השני, משמרת התפילה, הוא ננעל לבדו בקפלה חשוכה וקרה למשך לילה שלם, יחד עם החרב והשריון שלו, כאשר המשימה שלו הייתה לצום, להתפלל, לעשות חשבון נפש, ובעיקר – לא לעצום עין לרגע עד עלות השחר, כדי להוכיח חוסן מנטלי ופיזי.

השילוב של בגדי הלבן המבריקים יחד עם האיסור המוחלט לישון לאורך כל הלילה, הוליד את הביטוי הצרפתי Faire une nuit blanche ("לעשות לילה לבן") – ביטוי שהתגלגל מאות שנים קדימה ישר לתוך השפה שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם ערים ב-4 לפנות בוקר, תזכרו שאתם לא סתם עייפים – אתם פשוט עוברים הכשרה לאבירות.

 תמונה מתוך: John Pettie, The Vigil, 1884 www.tate.org.uk

"הכדורגל ההיסטורי" – המשחק ללא חוקים (כמעט)

בעוד רבים עוקבים אחרי משחקי המונדיאל, תושבי פירנצה מתכוננים למשחק אחר, "הכדורגל ההיסטורי", ובשפה המקומית Calcio storico, כדורגל ללא חוקים, שהוא שילוב של כדורגל, רוגבי, האבקות ואיגרוף, שהחוקים (המעטים) שלו נכתבו עוד במאה ה־16 ונותרו כמעט ללא שינוי עד היום.

השורשים של משחק זה הולכים אחורה לימי האימפריה הרומית, שם שיחקו הלוחמים במשחק שנקרא "הרפסטום" – משחק כדור וכיבוש שטחים קשוח ששימש כאימון פיזי לחיילים בלגיונות.

עם השנים, בתקופת הרנסאנס האיטלקי, המשחק התפתח לגרסתו המודרנית. הרגע שנחקק לעד בהיסטוריה של העיר התרחש ב־17 בפברואר 1530: בזמן שפירנצה הייתה תחת מצור כבד של קיסר ספרד, בחרו התושבים לקיים משחק חגיגי בכיכר העיר, פשוט כדי להפגין גאווה, זלזול באויב ורוח חופש שלא ניתנת להכנעה. המסורת הזו בעיר ממשיכה עד היום, ומדי שנה במהלך חודש יוני, כאשר רגע השיא מגיע ב־24 ביוני – יום חגו של סן ג'ובאני (יוחנן המטביל), הקדוש המגן של פירנצה.

לרגל המאורע, כיכר פיאצה סנטה קרוצ'ה ההיסטורית מכוסה כולה בחול והופכת לזירת קרב מודרנית. ארבעת הרובעים ההיסטוריים של העיר, מיוצגים בארבעה צבעים: הירוקים של סן ג'ובאני, האדומים של סנטה מריה נובלה, הכחולים של סנטה קרוצ'ה והלבנים של סנטו ספיריטו. 27 שחקנים בכל קבוצה עולים למגרש כשהם לבושים במכנסי רנסאנס מסורתיים בלבד – בלי חולצות ובלי מגנים. החוקים פשוטים מאוד: המטרה היא להכניס את הכדור לרשת של היריב שנמתחת לכל רוחב המגרש, ומותר לעשות כמעט הכל כדי לעצור אותם: לחנוק, לנגח, להפיל ולהלום (כל עוד לא תוקפים מאחור או בשניים על שחקן אחד). למרות הטירוף, הכל נפתח, כיאה לארועים איטלקיים בעלי מסורות עתיקות,במצעד תלבושות רנסנסיות מרהיב ביופיו.

אז בזמן שכולנו מרותקים למסך ועוקבים אחרי כוכבי המונדיאל, בפירנצה מזכירים לנו איך נראה כדורגל כשמשחקים אותו בלי חולצות, בלי מגינים ובלי חוקים. שתהיה חגיגת כדורגל שמחה לכולם – על הדשא של גביע העולם, ועל החול הבוער של פיאצה סנטה קרוצ'ה!

תמונה מתוך: firenzecuriosita.blogspot.com

תמונה מתוך: www.facebook.com/gruppomusicifirenze

תמונה מתוך: www.wired.it

הומוסקסואליות ברומא העתיקה – הכל עניין של פוזיציה

האם קיים "גיי" או "סטרייט" ברומא העתיקה? אם הייתם שואלים אזרח רומאי את השאלה הזו, הוא כנראה לא היה מבין על מה אתם מדברים. אנחנו נוטים לבחון את ההיסטוריה דרך המשקפיים המודרניים שלנו ולחפש תבניות מוכרות, אבל כשנכנסים לעובי הקורה של התרבות הרומית העתיקה, מגלים שהחלוקה הדיכוטומית שאנחנו מכירים פשוט לא הייתה קיימת שם. למעשה, לרומאים אפילו לא היו מילים שמתארות "הומוסקסואל" או "הטרוסקסואל". מה שקבע אם אקט מיני הוא מקובל או מגונה כלל לא היה המגדר של הפרטנר – אלא המעמד החברתי שלו, ויותר מזה: תפקיד הכוח שאותו אדם לקח במיטה.

בחברה פטריארכלית נוקשה, הגבריות של אזרח רומאי חופשי נמדדה דרך המושג "וירטוס" (Virtus) – קונספט ששילב מידה טובה, משמעת עצמית, ובעיקר: יכולת כיבוש ושליטה. המשוואה המינית הייתה השתקפות מדויקת של המשוואה הפוליטית. אקט מיני נתפס במונחים של שולט ונשלט. גבר שלקח את התפקיד האקטיבי (החודר) שמר על הסטטוס שלו כ"כובש" ופעל במסגרת הנורמה, ללא קשר למין הפרטנר שלו. לעומת זאת, גבר שלקח את התפקיד הפסיבי נתפס כמי שמוותר על החירות והאוטונומיה על גופו – ממש כמו אדם נכבש או חלש. אזרח רומאי חופשי שהיה פסיבי במיטה הסתכן בחיסול המוניטין הציבורי שלו.

אז מה היו "חוקי המשחק" האמיתיים? גבר רומאי חופשי, גם אם היה נשוי, היה רשאי (ואף מצופה) לקיים מערכות יחסים עם גברים ונשים כאחד, אבל אך ורק עם אנשים ממעמד נמוך משלו: עבדים, זונות, או אנשים שהוגדרו כ"אינפמיה" (Infamia - אנשים שמעמדם החוקי נשלל, כמו גלדיאטורים או שחקנים). לעומת זאת, לשכב עם אזרח חופשי אחר (או עם אשתו של אזרח חופשי)? זה כבר היה חציית קו אדום וטאבו חברתי חמור.

ומה לגבי נשים? המקורות ההיסטוריים שותקים ברובם לגבי אהבה בין נשים ברומא. הסיבה לכך מרתקת ומעידה עד כמה התפיסה הרומית הייתה גברית: עבור הרומאים, מין הוגדר בלעדית סביב אקט החדירה. לכן, הם כמעט ולא הצליחו לתפוס אינטימיות בין נשים כאל "אקט מיני" שיש לתעד או לפקח עליו. ובכל זאת, מתחת לרדאר של החברה הנוקשה, ארכיאולוגים מצאו לחשי אהבה שנכתבו על ידי נשים עבור נשים אחרות, עדות חיה לכך שהאהבה, התשוקה והרומנטיקה תמיד מצאו את הדרך שלהן.

בסופו של דבר, ההיסטוריה מזכירה לנו ששום תבנית חברתית אינה חקוקה באבן ומה שנדמה לנו היום כמו חוק טבע מוחלט, הוא בסך הכל עוד פרק משתנה בסיפור האנושי.

ספל מכסף עם תיאור של שני גברים באקט מיני . מאה 1 לספירה. תמונה מתוך: outadventures.com