מה"דיזניו" (disegno) ל"דיזיין" (design)

"עיצוב", ו"מעצב" הם מושגים מודרנים וניתן למצוא אותם בהקשר המוכר לנו כיום רק החל מסוף המאה ה-19, כאשר הדמות הראשונה שקיבלה את שם התואר "מעצב" היתה וויליאם מוריס הבריטי, מייסד קבוצת ה"אמנויות ואומניות", צייר ומעצב רב תחומי. אך העובדה שוויליאם מוריס הוא הראשון שקיבל את התואר "מעצב", לא אומרת שלא היו לנו פריטים מעוצבים, רק האנשים שעיצבו אותם ניתפסו כ"בעלי מלאכה" מיומנים יותר או פחות, היוצרים חפצים בתוך הסגנון התקופתי בה הם חיו.

אז מאיפה הגיע המושג "מעצב" ומדוע הוא הופיע רק בסוף המאה ה-19?

שורשיו של המושג "עיצוב" Design נעוצים במושג האיטלקי "דיזניו" Disegno, שהיה השלב השני מתוך חמשת שלבי ציורי הקיר, הפרסקאות, ובא לציין רישום הכנה, שהוא למעשה ביטוי חזותי של האינטלקט.

הדיזניו, רישום ההכנה, הגיע כאמור, אחרי השלב הראשון של הכנת הפרסקו, שקיבל את השם "פנסיירו", חשיבה Pensiero. בשלב זה האמן הגה את רעיון הציור או הפסל, הערכים הפילוסופים, האמנותיים והאישיים שהיצירה אמורה לבטא. הדיזניו, שהגיע אחרי הפנסיירו היה למעשה תרגום ויזואלי של רעיון מופשט אל השפה הצורנית, ונתפס כאבן היסוד של היצירה האמנותית כולה – לא כשלב ראשוני בלבד, אלא כעקרון מארגן של צורה, משמעות ותכנון.

מכאן התגלגל המושג אל המונח המודרני Design, שמהותו ממשיכה לשאת את אותו עיקרון: עיצוב כתכנון מושכל, מבוסס רעיון, הנשען על הקשר הדוק בין חשיבה צורנית, פונקציונליות והקשר תרבותי. כך, בין פרסקו רנסנסי ליישום עכשווי – הקו המחבר נותר בעינו: Disegno – המקום שבו רעיון הופך לצורה, והראשון שעשה את המעבר מ"בעל מלאכה" ל"מעצב" המבטא רעיון היה וויליאם מוריס.

בתמונה: רישומי הכנה (disegni) של מיכאלאנג'לו לדמותה של ה"סיבילה הלובית" לציור הפרסקו בתקרת הקפלה הסיסטינית. תמונה מתוך: oxfordartonline.com

האבולוציה של המוזיאון – מ"חדרי פלאות" למרחב פוליטי

Domenico Remps, Cabinet of Curiosities, 1690s קבינט פלאות. מתוך ויקיפדיה.

המוזיאון המודרני הוא תוצר של תהליך אבולוציוני ארוך ומרובה שלבים, המשתקף בשינויים עמוקים במבנה החברתי, התרבותי והאינטלקטואלי של המערב. המוזיאונים עברו כברת דרך מרשימה – מאספנות פרטית ומגוונת ועד מוסדות ציבוריים הפועלים כמרחבים של ידע, דיאלוג וביקורת.

מקורם של המוזיאונים באוספים פרטיים מתקופת הרנסנס, כאשר אצולת אירופה החלה לרכוש חפצים מסקרנים – טבעיים, אמנותיים והיסטוריים – ולרכזם ב"חדרי פלאות" שנועדו להדהים ולהפגין שליטה בעולם החומרי והאינטלקטואלי. לא הייתה אז הבחנה מדעית או היסטורית מובנית – אלא הצבה מכוונת של יוצא הדופן, הפלאי והאקזוטי.

בעידן הנאורות מתחולל מהפך: ערכי הרציונליות מציבים את הידע כחזון ציבורי. המוזיאון הופך בהדרגה ממוסד פרטי לנכס ציבורי, כשהוא נשען על קטלוגים מדעיים, עקרונות סיווג ברורים, ותפיסה של תצוגה כחלק ממערכת חינוכית. התמיכה הממשלתית והפילנתרופית ממחישה את מקומו המרכזי של המוזיאון בפרויקט התרבותי המודרני.

במאה ה-19 מתחזקת מגמת הדמוקרטיזציה: המהפיכה התעשייתית, עליית המעמד הבינוני, גידול הערים שהביא להתבססות כלכלית ואינטלקטואלית, זמינות זמן פנוי והתפשטות התחבורה יוצרים קהל חדש ונרחב. המוזיאונים מתמקצעים, מתמחים בדיסציפלינות מוגדרות (אמנות, היסטוריה, מדעי הטבע), ונבנים כמבנים ציבוריים מונומנטליים – שהעיצוב שלהם משקף יוקרה, סמכות ואידאלים של תקופתם.

המאה ה-20 הביאה עמה תפנית עיצובית ואינטלקטואלית. תחת השפעת המודרניזם, עיצובם של מוזיאונים ותערוכות הושפע מעקרונות של פשטות, בהירות ופונקציונליות. המוזיאולוגיה מתגבשת כתחום ידע אקדמי עצמאי, המשלב תיאוריה עם פרקטיקות של ניהול, אוצרות ופרשנות. זהו גם הרגע שבו מוזיאונים מתחילים לאמץ תצוגות אינטראקטיביות, אמצעים טכנולוגיים ראשוניים וניסיונות ליצירת חוויית ביקור רב-חושית.

בעשורים האחרונים אנו עדים למהפכה של ממש. המוזיאון העכשווי כבר איננו רק מוסד להצגת ידע אלא פועל במובהק כמרחב דיאלוגי, חווייתי וקהילתי. תערוכות אינטראקטיביות, שימוש נרחב בטכנולוגיות מציאות רבודה ומציאות מדומה, פלטפורמות דיגיטליות מתקדמות – כל אלו משנים את חוויית המבקר ומרחיבים את קהל היעד מעבר לגבולות פיזיים. המוזיאונים נדרשים כיום להתמודד עם אתגרים מורכבים: מאגר מוצגים שהוא תוצר של ביזה קולוניאליסטית, דרישות להשבת פריטים (דה-קולוניזציה), שאלות של ייצוג, נגישות והכללה.

המוזיאון של המאה ה-21 כבר איננו רק חלל לתצוגה, אלא צומת העוסק בסוגיות זהות, פוליטיקה ותרבות. הוא פונה לקהל גלובלי באמצעות סיורים וירטואליים, מנתח דאטה כדי לשפר את ההנגשה וההתאמה האישית, ומחויב למעורבות חברתית אמיתית.

לסיכום, התפתחות המוזיאון משקפת תהליכים רחבים של שינוי תפיסתי: ממקום של סמכות והצגה – למרחב של שותפות, שיח וביקורת. זוהי אבולוציה שאינה רק מוסדית, אלא תרבותית במהותה – והיא ממשיכה להתרחש, לנגד עינינו.

עיצוב פנים ישראלי – יש חיה כזו?

עוד הרבה לפני המהפכה התעשייתית, עיצוב הפנים והריהוט היו כלי פוליטי ואידיאולוגי, אשר שיקפו את ערכי השלטון, את היררכיית הכוח, ואת האתוס הלאומי או הדתי. ריהוט רוקוקו צרפתי מהמאה ה-18, למשל, שידר קלילות ודקדנס של חצרות האצולה, ולא במקרה הוא נעלם כמעט כליל לאחר המהפכה הצרפתית, והוחלף בסגנונות הקלאסיים שביטאו את צרפת "החדשה", פוסט מלוכנית. לעומתו, הריהוט האנגלי הג'ורג'יאני ייצג יציבות, סולידיות ותחכום שמרני, כל אספן מיומן יכול לזהות סגנון לא רק לפי תקופה אלא לפי מיקום גיאוגרפי, כי העיצוב היה תמיד תוצר ישיר של מערכת כלכלית, פוליטית ואסתטית. במילים אחרות — לפני שהיה “סגנון”, היה שלטון והיתה חברה.

ההבנה הזו חשובה במיוחד כשמתבוננים בהתפתחותו של העיצוב הישראלי: במדינה צעירה, חסרת מסורת אסתטית עמוקה אך רוויה באידיאולוגיה, שאלה של סגנון הופכת לשאלה של זהות.

בשנותיה הראשונות של המדינה, עיצוב הפנים והריהוט התאפיינו בפשטות, פונקציונליות, וחומריות זמינה. יצרני רהיטים מקומיים פעלו תחת עקרונות של ייצור זול, עמיד, ולרוב גם דל בעיטורים — מענה הכרחי לתנאי הצנע ולאתוס של בניית אומה שוויונית וצנועה. למרות זאת, גם בתקופה הזו ניכרו השפעות מודרניסטיות מאירופה, שבעצמה התמודדה עם מציאות של שפל כלכלי ושיקום לאחר מלחמת העולם השניה. כך, שהצרכים של המדינה הצעירה, שתאמו את אלו של העולם המערבי המלקק את פצעיו, הביאו גם לדימיון עיצובי - קווים נקיים, שימוש בחומרים תעשייתיים, ועיצוב המשרת פונקציה.

במהלך העשורים הבאים, ככל שהמדינה התייצבה כלכלית וחברתית, ניכר היה ניסיון להתרחק מהפשטות הנזירית של דור המייסדים. העיצוב הפך אקלקטי יותר, ושאב השראה גם מהתרבות המזרחית-ים תיכונית וגם מטרנדים מערביים. ניסיונות לעצב סגנון ישראלי אותנטי — דרך שימוש באבן טבעית, צבעים חמים, פתיחות לחלל החוץ ושימוש בעבודות יד — יצרו זיהוי תרבותי-מקומי, אך תמיד נותרו תחת השפעה חזקה של זרמים בינלאומיים.

שנות ה-90', שהתאפיינו בפתיחת שווקים וחשיפה לתרבות צריכה גלובלית, הביאו לכך שהעיצוב הישראלי נטמע בתוך שפה בינלאומית אחידה: מטבחים פתוחים, מערכות ריהוט מודולריות, חללים נקיים ומודרניים. כניסת איקאה לישראל ב-2001 הדגישה את התהליך שעבר העיצוב בישראל, של התאמתו לאופנות העיצוב העכשווי הגלובלי. יחד עם זאת איקיאה הביאה לשוק המקומי מרכיב חדש שלא נצפה לפני כן והוא, כפי שניתן לכנות "שיתוף הציבור", דהיינו, לא רק התאמת העיצוב לאורח החיים המודרני ולדירות העכשויות, אלא גם יצירת מכנה משותף עיצבוי של מעמד הביניים הישראלי: זול, פרקטי, ובעיקר – מנותק מהניסיון לבנות שפה עיצובית מקומית וייחודית. השפעתה הייתה כל כך חזקה עד שנוצר מצב שבו עיצוב הבית הפך להיות יותר "סניף של טרנד עולמי" ופחות ביטוי של תרבות ואקלים מקומיים.

העשור האחרון מאופיין בשני כיוונים מקבילים: מצד אחד, חיקוי כמעט טוטאלי של מגמות עולמיות (Minimalism, Japandi, Farmhouse), ומצד שני — התעוררות מחודשת לחיפוש זהות מקומית. מעצבים ישראלים צעירים, כמו רון ארד, אריק לוי ואחרים, פועלים בשפה בינלאומית אך לא מהססים לשלב בה מחוות לחומריות מקומית, נרטיבים של מקום, וסיפורים תרבותיים-חברתיים.

התחזקות הערכים של קיימות, מיחזור וחזרה לעבודות יד גם הם פתחו מקום לשיח עיצובי שמבקש להיות רלוונטי לא רק גלובלית אלא גם מקומית.

אז נשאלת השאלה – "עיצוב ישראלי" – יש חיה כזו? מציאות או מיתוס?

האמת המקצועית היא זו: לעיצוב הישראלי לא הייתה, ולעולם לא תהיה, מנותקת מהקשרים בינלאומיים. אין דבר כזה "עיצוב ישראלי טהור" — אלא ישנו תמיד תהליך של עיבוד, התאמה והמצאה מתוך השראה זרה אל תוך הצרכים המקומיים. העיצוב כאן הוא ראי לחברה צעירה ודינמית, שמאז ומתמיד חיה על הציר שבין הרצון להשתייך לבין הצורך להיות ייחודית.

תמונה מתוך – קטלוג "איקיאה"