מי בכלל צריך בגדים באולימפיאדה?

באולימפיאדה העתיקה, הספורטאים לא רק התחרו בלהט - הם עשו זאת ללא בגדים כלל. מסורת זו, שעשויה להיראות מוזרה בעינינו היום, הייתה מושרשת עמוק בתרבות היוונית. בראשיתן, התחרויות האולימפיות היו חלק מפולחן דתי לאל זאוס, שנערך פעם בארבע שנים באולימפיה, העיר שזוהתה עם מקדש זאוס והפסל הקולוסאלי (12 מ' גובה) פרי ידיו של הפסל פידיאס.

על פי הומרוס, בתחרות הראשונה האתלטים, שהיו תמיד גברים, עטפו את אזור חלציהם בבד. התיעוד הראשון על תחרות שהתבצעה בעירום מצביע על שנת 720 לפנה"ס, כאשר אצן בשם אורסיפוס (Orsippos) , בן העיר מגרה (Megara), פשט מעליו את כיסוי הבד ורץ כאשר הוא עירום לחלוטין. על פי פאוזניאס (Pausanias), אורסיפוס פשט את הכיסוי משום שהגביל את התנועה שלו, וניצחונו באותו מרוץ הביא לאימוץ הנוהג של תחרויות בעירום מלא.

הבחירה להתחרות בעירום מלא איפשרה לא רק חופש תנועה מהבד המגביל, אלא גם הצגת יופיו וחוזקו של הגוף העירום, ייצוג של עליונות תרבותית, אותה היוונים שייכו לעצמם (המושג "יפה וטוב", kalokagatia, מייצג תפיסה זו. היופי החיצוני הוא ביטוי ליופי ועליונות תרבותית) על פני הברבריות של הפרסים. מיותר לציין שלא רק שנשים לא השתתפו בתחרויות אלא שהן גם לא הורשו לצפות בהן. התחרויות היו ארוע גברי לחלוטין.

תמונה מתוך greekherald.com.au

המשחקים האולימפיים והמורשת הנאצית‎

בשבוע הבא נפתחים המשחקים האולימפיים בפריז בטקס מרשים, ששיאו בהדלקת הלפיד האולימפי על ידי אצן שהגיע מאולימפיה שביוון. טקס זה של הדלקת הלפיד באולימפיה, והבאתו עד לעיר בה מתקיימים המשחקים האולימפיים, נראה ומומחז כטקס שיש לו מורשת עתיקה עוד מימי האולימפיאדות הראשונות, שהחלו בשנת 776 לפנה"ס. אך למרבית ההפתעה, טקס הדלקת הלפיד, החל באולימפיאדה של 1936, שהתקיימה בברלין בתקופת השלטון הנאצי.

הנאצים, שהשתמשו באמנויות השונות ככלי תעמולה, ראו במשחקים האולימפיים , ובעיקר בטקס הפתיחה שלהם, כלי אפשרי לתעמולה על עליונות הגזע הארי, ששורשיו ותרבותו מגיעים עד לעת העתיקה. כך, שלמרות תבוסת גרמניה הנאצית, העולם המערבי אימץ את הטקס שסימל את עליונות הגזע הארי, כשיאו של טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים.

תמונה מ- greekreporter.com

תמונה מ-reviewjournal.com

סאפפו – המשוררת היוונית שאהבה נשים וגברים

סאפפו, ילידת האי לסבוס, נודעה בשירי האהבה הארוטיים שכתבה לנשים וגברים כאחד. השירים, הכתובים באופן לירי ומעודן, מתאפיינים בהבעת רגשות עמוקים של כמיהה, תשוקה, געגועים ואהבה. שיריה אמנם נכתבו נכתבו לפני אלפי שנים, אך הם עדיין מרגשים ומעוררים הזדהות גם היום. סאפפו, שהפכה לסמל לאהבה נשית (אף על פי שכתבה גם על תשוקותיה לגברים), הביאה להשאלת השם "לסביות" על שם האי שבו נולדה, חיה ואהבה.

היוונים והרומים העריצו את שירתה של סאפפו, ואף עיגנו את דמותה בסיפור המיתולוגי של אורפאוס, שלאחר אובדנה של אשתו, אאורידקה, איבד ביגונו הרב את דעתו ודרכו ביער, נטרף על ידי חיות, וראשו הגיע בגלי הים לאי לסבוס. משערות ראשו הרכיבה סאפפו את מיתרי הלירה, כלי הנגינה שלה. הכנסיה הנוצרית והמוסר הנוצרי החרימו והעלימו את שירתה של סאפפו, ונשים שאהבו נשים קיבלו את השם "סאפיות". אך ניכר שהנצחת האהבה והאירוטיקה בשירתה ניצחו את הפוריטניות והשמרנות של המוסר הכנסייתי, ושירתה נלמדת ונהגית עד היום.

סאפו. תמונה מתוך: smithsonianmag.com