איך הפך הלב לסמל לאהבה

אגדה מימי הביניים מספרת על אביר שמגלה שאשתו מנהלת רומן. בזעמו הרב רוצח האביר את המאהב של אשתו, אך זעמו לא נרגע, והוא עוקר את לבו של המאהב מגופו ומצווה על הטבח שלו לבשל ממנו "את התבשיל הטוב ביותר שעשית בחייך". את התבשיל הוא מגיש לאשתו, שלא יודעת כמובן, שהארוחה עליה התענגה למעשה היא לבו המבושל של מאהבה. האגדה הזו חושפת את הקשר שעשו כבר בימי הביניים בין "המשאבה של הגוף" לבין אהבה, וביטוייה ("שובר את הלב", "שובה לב" , ועוד...). אך מתי בעצם הפך הלב לסמל לאהבה?

            מבחינה היסטורית, סמל צורת הלב הקדום ביותר מופיע בצורת תרמיל הזרעים של צמח הסילפיום, שהיה בשימוש נרחב בתרבויות באגן הים התיכון כתבלין מאכל, צמח מרפא ואף כאמצעי מניעה. צורת לב מתועדת גם על מטבעות מאזור אגן הים התיכון מהמאה ה-6 לפני הספירה ועל כלי שתייה.

            בימי הביניים המאוחרים, בהשראת אמירתו של סוקרטס ש"הרגש שוכן בלב ולא במוח", והתפיסה היוונית שהלב הוא איבר הגוף הראשון שנוצר ולכן הוא זה שמאכלס בתוכו את הרוח האנושית", החלו סופרים ואמנים ליצור, בתוך הז'אנר הספרותי והאמנותי של "אהבה חצרונית" שהחל להופיע ולצבור פופולריות, לתאר את תפקידו של הלב כסמל של אהבה בין זוג הנאהבים. כך ניתן למצוא תיאורים בכתבי יד מדיאבלים בהם אחד מבני הזוג מציע את לבו לבן או בת הזוג האחרים, "עבד לאהבה". השיוך של צורת הלב ל"יום וולנטיין" מבוסס על האגדה על המרטיר וולנטיין הקדוש, שחי תחת השלטון הרומי כאשר הנצרות היתה דת נרדפת, והשיא בסתר, בטקס נישואים נוצרי, זוגות אוהבים.

Jehan de Grise and his workshop, “The Heart Offering,” 1338-1344. Illustration from The Romance of Alexander, Bodleian Library, Oxford, England. מקור התמונה: ideas.ted.com

מה הקשר בין ציורי ואגינות לספרי שעות בימי הביניים?

הביניים

"ספרי שעות" רבים, שהם ספרי תפילה מיניאטורים, שהם סידור תפילות מאוייר, שלרוב הוזמן על ידי משפחות עשירות (המפורסם שבהם – "ספר השעות" של הדוכס דה ברי, מהמאה ה 15), מציגים איור, שדי הפך לשכיח, של צורת שקד המדמה את הואגינה הנשית.

צורה זו אמנם הוגדרה על ידי הנצרות כ"פצעו החמישי" של ישו, הפצע שפצע אותו החייל הרומי כאשר נעץ את חניתו בצד ימין של גופו, מתחת לצלעות, אך לא ניתן להתעלם מכך שמה שהחל כ"פצעו החמישי" של ישו הלך ודמה יותר לאבר האינטימי של הגוף הנשי, וחוקרים של אמנות ימי הביניים החלו להציע תיאוריות שונות לגבי התיאור המחפיץ. אמילי סוואן, מחברת שותפה של הספר "סולוסישו: תיאולוגיה של התנגדות", כתבה: "חוקרי ימי הביניים משערים שהפצע, המצויר כחתך בצדו של ישו הפולט דם ונוזל צלול, הוביל כמה מיסטיקנים לדמיין חתכים גופניים אחרים הפולטים דם ונוזלים צלולים." סוואן ממשיכה להסביר שישו מייצג נתינת חיים בתחייתו, בדומה לרבייה נשית. מי יכול לומר שאותם נוזלים לא נועדו לייצג חלב אם, דם וסת או מי שפיר מלידה? מכאן נולדה הפרשנות שקישרה את הפצע בצידו של ישו לרחם ולידה ומכאן להולדת הכנסייה הנוצרית על ידי ישו.

פרשנות אחרת לפצע דמוי הואגינה מציעה מרתה איסטון. איסטון, חוקרת של תרבות ואמנות ימי הביניים, קישרה את הדימוי הואגינלי לתפיסה המדיאבלית השלילית של איברי הרבייה שראתה בהם את פי השאול (או לועו של הגיהינום), והיו אף כאלה שראו בחטא הקדמון כמועבר דרך הנרתיק. כתוצאה, תיארה איסטון את הפצע החמישי, זה "הואגינלי", כעיבוד מחדש אפשרי של "האסוציאציות השליליות של הגוף הנשי הקיימות בתרבות הדתית, החברתית והחזותית של ימי הביניים."

תהינה הפרשנויות אשר תהיינה , אין ספק שדימויים אלו של הפצע החמישי של ישו, עורר אסוסיאציות נשיות-מיניות ואף מעוררת יראה.

מקור התמונה: Wound of Christ — Psalter and Prayer Book of Bonne de Luxembourg, Metropolitan Museum of Art, New York, Cloisters Collection

מה לטראמפ ולמקדש האלה ניקה מאתונה?

כל העולם עקב בנשימה עצורה אחר הבחירות האחרונות בארה"ב, בחירות שלא רק יקבעו את פניה של ארה"ב בארבע השנים הקרובות, אלא, כאפקט הפרפר, ישפיעו גם על העולם כולו. בחירות אלו מחזירות אותי לשורשיה של הדמוקרטיה המערבית – באתונה העתיקה. אף על פי שהדמוקרטיה האתונאית שונה, בזכויות ההצבעה, מוסדות השלטון וזכויות מיעוטים, מזו המודרנית, עדיין תרומתה לצורת השלטון המודרנית היא גדולה לעין שיעור.

אחד המבנים שייצג את הדמוקרטיה היוונית, הוא, כמובן, האקרופוליס באתונה, אבל פוסט זה יעסוק במבנה לא פחות חשוב, המנציח לא רק את אתונה הדמוקרטית, אלא גם את כוחה של אתונה כדמוקרטיה צבאית, אזרחית ואינטלקטואלית. מבנה זה הוא המקדש לאתנה ניקה שבאקרופוליס - אמנם מבנה קטן אבל חשיבותו לא נופלת מזו של הפרתנון הידוע.

משקופי (הפריזים) המקדש המקדש מספרים סיפורים אפיים על קרבות וניצחונות. הפריז הדרומי מתאר את הניצחון היווני על הפרסים, בעוד המערבי מציג את האתונאים נלחמים ביוונים אחרים (אולי תזכורת לתקופת מלחמת הפלופונסוס הראשונה). תיאורי הניצחונות מלווים בדמויות האלים הן על מנת לא לחטוא בחטא הגאווה (ההיבריס) והן כציון של האלים המגנים על אתונה הדמוקרטית. על מנת לשמר את תפיסת הניצחון של העיר הדמוקרטית, שיחזרו האתונאים שיחזרו את דמותה של ניקה (Nike), אלת הניצחון, ללא הכנפיים המייצגות אותה, כהבטחה שניצחון לעולם לא יעזוב את עירם.

תמונות מתוך x.com/ClassicalAegis

. 

תבליט דמותה של ניקה חסרת הכנפיים