- ד״ר ענת מוברמן
- 30 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
עוד הרבה לפני המהפכה התעשייתית, עיצוב הפנים והריהוט היו כלי פוליטי ואידיאולוגי, אשר שיקפו את ערכי השלטון, את היררכיית הכוח, ואת האתוס הלאומי או הדתי. ריהוט רוקוקו צרפתי מהמאה ה-18, למשל, שידר קלילות ודקדנס של חצרות האצולה, ולא במקרה הוא נעלם כמעט כליל לאחר המהפכה הצרפתית, והוחלף בסגנונות הקלאסיים שביטאו את צרפת "החדשה", פוסט מלוכנית. לעומתו, הריהוט האנגלי הג'ורג'יאני ייצג יציבות, סולידיות ותחכום שמרני, כל אספן מיומן יכול לזהות סגנון לא רק לפי תקופה אלא לפי מיקום גיאוגרפי, כי העיצוב היה תמיד תוצר ישיר של מערכת כלכלית, פוליטית ואסתטית. במילים אחרות — לפני שהיה “סגנון”, היה שלטון והיתה חברה.
ההבנה הזו חשובה במיוחד כשמתבוננים בהתפתחותו של העיצוב הישראלי: במדינה צעירה, חסרת מסורת אסתטית עמוקה אך רוויה באידיאולוגיה, שאלה של סגנון הופכת לשאלה של זהות.
בשנותיה הראשונות של המדינה, עיצוב הפנים והריהוט התאפיינו בפשטות, פונקציונליות, וחומריות זמינה. יצרני רהיטים מקומיים פעלו תחת עקרונות של ייצור זול, עמיד, ולרוב גם דל בעיטורים — מענה הכרחי לתנאי הצנע ולאתוס של בניית אומה שוויונית וצנועה. למרות זאת, גם בתקופה הזו ניכרו השפעות מודרניסטיות מאירופה, שבעצמה התמודדה עם מציאות של שפל כלכלי ושיקום לאחר מלחמת העולם השניה. כך, שהצרכים של המדינה הצעירה, שתאמו את אלו של העולם המערבי המלקק את פצעיו, הביאו גם לדימיון עיצובי - קווים נקיים, שימוש בחומרים תעשייתיים, ועיצוב המשרת פונקציה.
במהלך העשורים הבאים, ככל שהמדינה התייצבה כלכלית וחברתית, ניכר היה ניסיון להתרחק מהפשטות הנזירית של דור המייסדים. העיצוב הפך אקלקטי יותר, ושאב השראה גם מהתרבות המזרחית-ים תיכונית וגם מטרנדים מערביים. ניסיונות לעצב סגנון ישראלי אותנטי — דרך שימוש באבן טבעית, צבעים חמים, פתיחות לחלל החוץ ושימוש בעבודות יד — יצרו זיהוי תרבותי-מקומי, אך תמיד נותרו תחת השפעה חזקה של זרמים בינלאומיים.
שנות ה-90', שהתאפיינו בפתיחת שווקים וחשיפה לתרבות צריכה גלובלית, הביאו לכך שהעיצוב הישראלי נטמע בתוך שפה בינלאומית אחידה: מטבחים פתוחים, מערכות ריהוט מודולריות, חללים נקיים ומודרניים. כניסת איקאה לישראל ב-2001 הדגישה את התהליך שעבר העיצוב בישראל, של התאמתו לאופנות העיצוב העכשווי הגלובלי. יחד עם זאת איקיאה הביאה לשוק המקומי מרכיב חדש שלא נצפה לפני כן והוא, כפי שניתן לכנות "שיתוף הציבור", דהיינו, לא רק התאמת העיצוב לאורח החיים המודרני ולדירות העכשויות, אלא גם יצירת מכנה משותף עיצבוי של מעמד הביניים הישראלי: זול, פרקטי, ובעיקר – מנותק מהניסיון לבנות שפה עיצובית מקומית וייחודית. השפעתה הייתה כל כך חזקה עד שנוצר מצב שבו עיצוב הבית הפך להיות יותר "סניף של טרנד עולמי" ופחות ביטוי של תרבות ואקלים מקומיים.
העשור האחרון מאופיין בשני כיוונים מקבילים: מצד אחד, חיקוי כמעט טוטאלי של מגמות עולמיות (Minimalism, Japandi, Farmhouse), ומצד שני — התעוררות מחודשת לחיפוש זהות מקומית. מעצבים ישראלים צעירים, כמו רון ארד, אריק לוי ואחרים, פועלים בשפה בינלאומית אך לא מהססים לשלב בה מחוות לחומריות מקומית, נרטיבים של מקום, וסיפורים תרבותיים-חברתיים.
התחזקות הערכים של קיימות, מיחזור וחזרה לעבודות יד גם הם פתחו מקום לשיח עיצובי שמבקש להיות רלוונטי לא רק גלובלית אלא גם מקומית.
אז נשאלת השאלה – "עיצוב ישראלי" – יש חיה כזו? מציאות או מיתוס?
האמת המקצועית היא זו: לעיצוב הישראלי לא הייתה, ולעולם לא תהיה, מנותקת מהקשרים בינלאומיים. אין דבר כזה "עיצוב ישראלי טהור" — אלא ישנו תמיד תהליך של עיבוד, התאמה והמצאה מתוך השראה זרה אל תוך הצרכים המקומיים. העיצוב כאן הוא ראי לחברה צעירה ודינמית, שמאז ומתמיד חיה על הציר שבין הרצון להשתייך לבין הצורך להיות ייחודית.
