מה הקשר בין ציורי ואגינות לספרי שעות בימי הביניים?

הביניים

"ספרי שעות" רבים, שהם ספרי תפילה מיניאטורים, שהם סידור תפילות מאוייר, שלרוב הוזמן על ידי משפחות עשירות (המפורסם שבהם – "ספר השעות" של הדוכס דה ברי, מהמאה ה 15), מציגים איור, שדי הפך לשכיח, של צורת שקד המדמה את הואגינה הנשית.

צורה זו אמנם הוגדרה על ידי הנצרות כ"פצעו החמישי" של ישו, הפצע שפצע אותו החייל הרומי כאשר נעץ את חניתו בצד ימין של גופו, מתחת לצלעות, אך לא ניתן להתעלם מכך שמה שהחל כ"פצעו החמישי" של ישו הלך ודמה יותר לאבר האינטימי של הגוף הנשי, וחוקרים של אמנות ימי הביניים החלו להציע תיאוריות שונות לגבי התיאור המחפיץ. אמילי סוואן, מחברת שותפה של הספר "סולוסישו: תיאולוגיה של התנגדות", כתבה: "חוקרי ימי הביניים משערים שהפצע, המצויר כחתך בצדו של ישו הפולט דם ונוזל צלול, הוביל כמה מיסטיקנים לדמיין חתכים גופניים אחרים הפולטים דם ונוזלים צלולים." סוואן ממשיכה להסביר שישו מייצג נתינת חיים בתחייתו, בדומה לרבייה נשית. מי יכול לומר שאותם נוזלים לא נועדו לייצג חלב אם, דם וסת או מי שפיר מלידה? מכאן נולדה הפרשנות שקישרה את הפצע בצידו של ישו לרחם ולידה ומכאן להולדת הכנסייה הנוצרית על ידי ישו.

פרשנות אחרת לפצע דמוי הואגינה מציעה מרתה איסטון. איסטון, חוקרת של תרבות ואמנות ימי הביניים, קישרה את הדימוי הואגינלי לתפיסה המדיאבלית השלילית של איברי הרבייה שראתה בהם את פי השאול (או לועו של הגיהינום), והיו אף כאלה שראו בחטא הקדמון כמועבר דרך הנרתיק. כתוצאה, תיארה איסטון את הפצע החמישי, זה "הואגינלי", כעיבוד מחדש אפשרי של "האסוציאציות השליליות של הגוף הנשי הקיימות בתרבות הדתית, החברתית והחזותית של ימי הביניים."

תהינה הפרשנויות אשר תהיינה , אין ספק שדימויים אלו של הפצע החמישי של ישו, עורר אסוסיאציות נשיות-מיניות ואף מעוררת יראה.

מקור התמונה: Wound of Christ — Psalter and Prayer Book of Bonne de Luxembourg, Metropolitan Museum of Art, New York, Cloisters Collection