לחיבור בין נשיות לחתוליות, המוכר כיום ממסלול הדוגמנות הקרוי גם The Cat Walk, שורשים עוד מהעת העתיקה. האלה המצרית בסתת, שתוארה כדמות בעלת גוף נשי וראש חתולי, נחשבה בתחילה כמגינת מצריים ועם עליית קרנם של החתולים כחיות דומסטיות הפכה בסתת גם לאלת החתולים.
המיתולוגיה היוונית היא זו שהמירה את הדימוי החיובי של החתול לדימוי שלילי, באמצעות הסיפור על בגידתו של זאוס בהרה עם הנסיכה אלקמנה, שהרתה לזאוס וילדה את בנו הרקולס. הריונה של אלקמנה עורר את זעמה של הרה ואת רצונה בנקמה, אך המשרתת הנאמנה של אלקלמנה גילתה את מזימתה של הרה והזהירה אותה. כעונש על חשיפת תוכניתה לנקום באלקמנה, הענישה הרה את המשרתת, הפכה אותה לחתולה, ודנה אותה לחיים בעולמות התחתוניים – בגהינום, כמשרתת של האלה הקטה, אלת המוות.
החיבור בין החתול לחשיכה, כישוף והעולם התחתון המשיך גם בנצרות אשר יצרה דימוי נשי כפול – האשה הטהורה שגולמה במריה, אמו של ישו, ומולה – האשה החוטאת, המפתה, זו שהביאה לגירוש מגן העדן ומהווה מאז סכנה לכל גבר באשר הוא. מכשפות תוארו כשהן מלוות בחתול בעת הטלת כישוף, ונשים שהואשמו בכישוף הוכנסו לשק יחד עם חתול והושלכו לנהר.
תכונותיו של החתול, האניגמטיות והעצמאות המייצגים את החיה, הפכו למאפייניה הבולטים של הפאם-פאטאל , היא "האשה החדשה", הגלגול המודרני למכשפה של ימי הביניים. אותה מכשפה שהואשמה בהטלת כישוף על גברים והדחתם מדרך האמונה אל עולם הפיתוי, הפכה, עם הופעת התנועות לשחרור האשה במאה ה־19, לדימוי החילוני של האשה-החדשה, העצמאית, האניגמטית והמפתה, המביאה את הגבר אל אובדנו. בעוד האשה של ימי הביניים היתה הסמל של חוה שהביאה לגירוש מגן העדן, המכשפה החתולית של העת החדשה הביאה לגירושו של הגבר מצלילות דעתו, ממעמדו, ובעיקר – גזלה את חייו.
בתמונה: אמן לא ידוע, מכשפה מטילה כישוף אהבה. מאה 15. גרמניה / מקור: ויקיפדיה
Comments