אגדה מימי הביניים מספרת על אביר שמגלה שאשתו מנהלת רומן. בזעמו הרב רוצח האביר את המאהב של אשתו, אך זעמו לא נרגע, והוא עוקר את לבו של המאהב מגופו ומצווה על הטבח שלו לבשל ממנו "את התבשיל הטוב ביותר שעשית בחייך". את התבשיל הוא מגיש לאשתו, שלא יודעת כמובן, שהארוחה עליה התענגה למעשה היא לבו המבושל של מאהבה. האגדה הזו חושפת את הקשר שעשו כבר בימי הביניים בין "המשאבה של הגוף" לבין אהבה, וביטוייה ("שובר את הלב", "שובה לב" , ועוד...). אך מתי בעצם הפך הלב לסמל לאהבה?
מבחינה היסטורית, סמל צורת הלב הקדום ביותר מופיע בצורת תרמיל הזרעים של צמח הסילפיום, שהיה בשימוש נרחב בתרבויות באגן הים התיכון כתבלין מאכל, צמח מרפא ואף כאמצעי מניעה. צורת לב מתועדת גם על מטבעות מאזור אגן הים התיכון מהמאה ה-6 לפני הספירה ועל כלי שתייה.
בימי הביניים המאוחרים, בהשראת אמירתו של סוקרטס ש"הרגש שוכן בלב ולא במוח", והתפיסה היוונית שהלב הוא איבר הגוף הראשון שנוצר ולכן הוא זה שמאכלס בתוכו את הרוח האנושית", החלו סופרים ואמנים ליצור, בתוך הז'אנר הספרותי והאמנותי של "אהבה חצרונית" שהחל להופיע ולצבור פופולריות, לתאר את תפקידו של הלב כסמל של אהבה בין זוג הנאהבים. כך ניתן למצוא תיאורים בכתבי יד מדיאבלים בהם אחד מבני הזוג מציע את לבו לבן או בת הזוג האחרים, "עבד לאהבה". השיוך של צורת הלב ל"יום וולנטיין" מבוסס על האגדה על המרטיר וולנטיין הקדוש, שחי תחת השלטון הרומי כאשר הנצרות היתה דת נרדפת, והשיא בסתר, בטקס נישואים נוצרי, זוגות אוהבים.
תודה רבה על השיתוף, מרתק כתמיד